מילואימניקים רבים משתחררים ומפלסים את דרכם חזרה לשגרה ולמציאות שהשאירו מאחוריהם ב 7 לאוקטובר, האמנם הם חוזרים לאותה מציאות?!
השחרור הוא בשורה משמחת למילואימניקים, למשפחות המתגעגעות ולמקומות העבודה המצפים להם.
נכון, לא כל המילואימניקים היו בלחימה ולא כולם חוו את המלחמה באותה עוצמה, אך רובם היו מנותקים מהסביבה המוכרת להם במשך יותר מ 3 חודשים, הלוחמים שביניהם חוו סכנת חיים משמעותית ומתמשכת.
ניתן להניח שרובם ככולם חשו תחושת משמעות וחיוניות אדירה שלא חווים בשגרה.
עם חזרתם אנו יכולים לצפות למנעד רחב של תגובות, חלק מאנשי ונשות המילואים ירצו לשתף וחלק יחפשו את השקט, חלק ירצו להיכנס לעניינים ולעבודה אינטנסיבית וחלק יעדיפו לעשות זאת בהדרגה, יהיו גם כאלה שירצו תחילה להגיע לעבודה למספר ימים בשבוע. כל העדפה לגיטימית.
מה תפקידנו כמנהלים וקולגות:
א. להיות שם עבורם, לראות אותם, להתעניין אך לא לחפור, להיות פנויים להקשבה מעמיקה אך לא לדחוף את עצמנו ( ראו פוסט קודם בנושא הקשבה איכותית).
להביא לידיעתם את העזרה שאנו יכולים לספק אך לא לדחוף את העזרה.
ב. מרגע שנכנסו לעניינים ולקחו אחריות מלאה על תפקידם, לא להנמיך ציפיות ולא לוותר בדרישות. הנמכת דרישות תשדר שפחות סומכים עליך וההיפך הוא הנכון, עליהם אפשר לסמוך הכי הרבה, לא לוותר ובטח שלא לרחם.
ג. אל תשדרו ״הסתדרנו בהעדרותך בקלות״ או להיפך, יתכן שהגיבויים שעשיתם כיסו את הפער שנוצר כתוצאה מהעדרות המילואימניקים, אך זה משהו זמני לשגרת חרום, מצד לא להאשים.
ד. זה הזמן לאפשר יותר גמישות בעבודה, בתכנון הפרויקטים, בניהול הזמן בין בית לעבודה. במקום לדבר על דדליין, להציג את היעדים והאילוצים הארגוניים ולשתף את הצוות בתכנון העבודה ובניית הגאנט ולא להנחית.
ה. זה הזמן להדגיש את המשמעות שלנו כארגון והמשמעות של העובד/ת שחזרו מהמילואים. שרות משמעותי בליווי תחושת סכנת חיים יכולים לעורר שאלות כמו: מה המשמעות של התפקיד שלי, עד כמה אני תורם ומביא ערך, האם זה מה שאני רוצה לעשות בחיים? עד כמה זה ממלא אותי. האם יש לי כאן את תחושת השייכות שהייתה לי ביחידה.
ו. להשקיע בגיבוש הצוותים, הפגה וריענון, חיזוק תחושת השייכות והלכידות של הצוותים.
זה הזמן לפעילות הפגה וריענון, מגבשת ומחזקת את תחושת השייכות.
אשמח להציע לכם מגוון אפשרויות בנושא.
