היצירתיות הצילה אותי מלינץ

לפני כעשור נסעתי באיו״ש לבד, בשעות הערב המוקדמות, אמנם הייתי חמוש באקדח אך רק אקדח ומחסנית, לפתע הרכב הפסיק לנסוע למרות שהמנוע המשיך לפעול, הכול פעל לכאורה אך כשלחצתי על דוושת הגז הרכב לא הגיב, לא נסע ולא כבה, פשוט לא זז. כול ניסיונותיי להזמין חילוץ עלו בתוהו לאור זאת שהייתי באזור ללא קליטה. לאחר כמה דקות (שנראו לי כמו נצח) בהם ניסיתי לאתר את התקלה, גיליתי שכבל הגז נקרע, מעולם לא נתקלתי בבעיה שכזו ולא היה לי מושג מה לעשות. במקביל שמתי לב שכלי רכב של המקומיים מאטים את נסיעתם לידי וזה הגביר את חששותיי, החלו לרוץ לי סרטים בראש שרק הגבירו את החרדה שלי, ראיתי בעני רוחי את עצמי נחטף או שעושים בי לינץ ועוד סרטים כיד הדמיון. ניסיתי למצוא פתרון אך כלום, הייתי פשוט חסר אונים. אמנם יש לי הבנה טכנית דיי טובה, אבל מעטים המקרים בהם פתחתי את מכסה המנוע. ממש לא עלה לי שום רעיון. בשלב מסוים עזבתי את ההתעסקות עם המנוע, החרדה שלי מהמקומיים גרמה לי להתמקד באבטחה שלי ובניסיונות להתקשר, הבטתי סביב וניסיתי לאתר רכב ישראלי או צבאי אך לשווא והחושך החל לרדת. הרגשתי על הפנים. לפתע, בבת אחת עלה לי רעיון מטורף, הסרתי מיד את שני שרוכי הנעליים, יצרתי מהם שרוך ארוך, חיברתי קצה אחד במקום כבל הגז למצערת, העברתי את השרוך מתחת למכסה המנוע (את מכסה המנוע השארתי במצב חצי סגור על מנת שהשרוך ינוע בחופשיות ) ומשם לחלון. את הגז משכתי ביד שמאל במקום בדוושת רגל ימין וככה נסעתי שמח עם תחושה שחיי ניצלו. את כל התהליך השלמתי תוך שניות.

איך זה קרה? איך פתאום צץ הרעיון ובבת אחת הבנתי מה אני צריך לעשות שלב אחר שלב. זה ממש הדהים והעסיק אותי תקופה ארוכה לאחר האירוע. יהיו כאלה שיאמרו נס, האמת שהתפללתי. יהיו כאלה שיתנו לזה הסבר מדעי: לפעמים כשאנו נתקעים וחשים במצב ללא מוצא, צריך לקחת פאוזה, כאילו אנו עוזבים את הנושא אך בפועל המערכות ממשיכות לחשוב ואז לפתע מגיעה הארה. כמו הניסוי של קוהלר (אבי הגישה הקוגניטיבית). לדבריו הלמידה אינה תהליך הדרגתי של רכישת כלים והקשרים בין אירועים, אלא תהליך פתאומי של שינוי בתפיסה והבנה של היחסים בקופסה השחורה. באחד הניסויים קוהלר הכניס שימפנזה לכלוב, מחוץ לכלוב הניח בננה במרחק מספיק שהקוף לא יצליח להגיע אליה בהושטת יד. ליד הכלוב הניח מקל קצר אליו הקוף יכול להגיע אך המקל לא היה מספיק ארוך כדי להגיע אל הבננה. ליד המקל הקצר הניח מקל ארוך יותר. הקוף ניסה וניסה להגיע אל הבננה בהושטת יד אך ללא הצלחה, ניסה באמצעות המקל הקצר וגם לא הצליח. לאחר כמה ניסיונות הקוף ישב לו בכלוב ומהצד נראה שוויתר על הרעיון. לפתע, בבת אחת הקוף קם, לקח את המקל הקצר באמצעותו קירב אליו את המקל הארוך ובאמצעות המקל הארוך השיג את הבננה. כך או כך אני ניצלתי.

לאור המקרה, החלטתי לחקור את הנושא וככול שהעמקתי הבנתי שיצירתיות היא יכולת מולדת, כולנו נולדנו יצירתיים, זו יכולת שלאורך ההיסטוריה האנושית נתנה יתרון אדיר לאדם על פני בעלי החיים האחרים. ילדים מגיעים לעולם אולטרה יצירתיים ומשהו קורה בדרך, משהו שמכהה את היצירתיות. לא ניכנס לזה כאן, יש לי הרצאה שלמה על מה שקורה ליצירתיות אחרי גיל 6-7.

היום במציאות המשתנה, עידוד ליצירתיות והטמעת תהליכי חדשנות בארגונים מהווים תנאי הכרחי להצלחת הארגון. בכול יום אנו מתעוררים לטכנולוגיה חדשה המייתרת ארגונים שלא היו מספיק ערניים לנושא, שלא השקיעו ביצירתיות הצוותים. כל הארגונים ללא הבדל בין עסקי, ציבורי או חברתי חייבים היום להשקיע בהתחדשות וחדשנות, בהתאמה לצרכים החדשים ולמציאות המשתנה. התחדשות זו אפשר לעשות רק עם צוותים יצירתיים ועם סביבה מעודדת חדשנות.
אם תשאלו את הילדים שלי מה התכונה או היכולת הכי חזקה אצלי – הם יגידו יצירתיות, האמת היא שבעבר לא תפסתי את עצמי כיצירתי, אך מאז המקרה בו חיי ניצלו הודות לתושייה וליצירתיות שגיליתי, זה הפך להיות חלק ממני. אני מוצא את עצמי מפתח משחקים והפעלות לסדנאות שלי, בקורונה פיתחתי משחק המפתח גמישות מחשבתית, אני מאתגר את עצמי בנושא כל יום.
כל אחד יכול לעורר את היצירתיות שבו, כל ארגון יכול להפוך ליותר יצירתי.